אין סליחה לרצח

במדינת ישראל ובתא השטח שממערב לירדן, חיות היום שתי קבוצות אתניות שנמצאות בעימות לאומי ודתי שככל הנראה לא ייפתר במאה השנים הבאות. על רקע זה היו וככל הנראה גם יהיו מקרי רצח הדדיים במקרה הטוב ומאבק אלים באש חיה במקרה הרע. ועם זאת קיים פער עצום בין מעשה הרצח המתועב של מוחמד אבו חדייר, מירושלים לבין רציחת שלושת הנערים גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. הפער נובע מהתגובה הספונטאנית למעשה הרצח. קשה לומר זאת אולם רצח של שלושה נערים יהודיים גרר גילויי שמחה המוניים בישובים הערביים בארץ ישראל וכן גם חלוקת סוכריות ובקלאוות ושאר דברי מתיקה. לעומת זאת בתגובה לרצח מחומד אבו חיידר הציבור היהודי כולו התכסה בכלימה ורץ להתנצל בצורה אותנטית וספונטאנית בפני המגזר הערבי.

הפער הזה בין שתי צורת התגובה אינו מייצג בוודאי את כל המגזר הערבי וגם לא את כל המגזר היהודי. אולם גם אחרי ההסתייגות הזו קשה מאד שלא להבחין בהבדלים העצומים בתגובה של שתי האוכלוסיות שחיות זו לצד זו בארץ. מבחינה רבה זו גם הסיבה מדוע הסכסוך הישראלי ערבי והישראלי פלסטיני אינו פתיר. פתרון מדיני יכול להתקיים רק במציאות בה שני הצדדים רוצים בשלום או בהפסקת אש. לעומת זאת במצב שבו צד אחד חוגג בצהרי היום ובלי תחושת בושה מעשה רצח נתעב של צעירים רכים אין ולא תתיכן שום הסכמה או השלמה.

תאוות המוות הזו, תחושת ההנאה מכתמי הדם היא מציאות חולה וסוטה וכך היא תישאר תמיד. למרבה הצער, המזרח התיכון כולו, מתגלה יותר ויותר כמקום שבו בשם האלו-הים מותר כל רסן מוסרי וראשים נערפים בצורה סיטונית. ההתפוררות האנושית הזו הפרימה של צלם האדם רחוקה ת"ק פרסה מעולמו הרוחני של עם ישראל ואין שום דרך לגשר או להגיע לעמק שווה עם סוג כזה של אוכלי אדם.

דווקא בנקודה מגעיל לראות כי יהודים יכלו להרשות לעצמם, ולו בתוך סוג של סערת נפשות כל שהיא, לרדת אל הדיוטה הזו ולשרוף חיים נער ערבי שלא חטא להם במאום. המסוגלות הנפשית לחטוף בצורה כזו בנאלית נער צעיר באמצע הרחוב היא מעשה נבלה שלא מאפיין את עם ישראל. נכון גם יהודים רוצחים ולמרבה הצער בישראל בוצעו עד היום מעשי רצח מזעזעים כמו רציחתה של הפעוטה רוז פיזם ז"ל, אולם מעשה רצח לאומני הוא מעשה חריג וכולנו תקווה שכך הוא יישאר. המחשבה על כך שבישראל צמחו צמחי פרא כאלו היא מזעזעת ולעולם לא נשלים איתה.

המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"